החלטה בתיק ת"א 15838-03-10

1.       לפני בקשת הנתבעת (להלן:"המבקשת") להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975(להלן:" החוק").

2.       התובע היה מעורב בתאונת דרכים-עבודה מיום 11.7.2007 בה הוא נפגע, בין היתר, בכתף ושוק שמאל. ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי (להלן:" המל"ל") בדקה את התובע ביום 18.2.2010 וקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10% ע"פ סעיף 39(2) לתקנות המל"ל, וזאת עקב אי התאחות החלק האמצעי או הפנימי של עצם הבריח.

3.       התובע לא השלים עם קביעה זו והגיש ערר לועדה רפואית לעררים, אשר קבעה בהחלטה מיום 27.5.2010 כי לתובע נכות זמנית בשיעור של 20%, מיום 1.2.10 ועד ליום 30.11.10, וכי בתום הנכות הזמנית יש לזמן אותו שוב לדיון בפני הועדה. לקראת תום הנכות הזמנית, זומן התובע לדיון בפני הועדה הרפואית מדרג ראשון ובהחלטה מיום 24.11.2010 נקבעה לתובע נכות בשיעור של 15% לפי סעיף 41(4)ב, בגין הגבלת תנועות בפרק הכתף. הועדה אף הפעילה את תקנה 15 לתקנות המל"ל בשיעור של 1/4%, והעמידה את נכותו הצמיתה של התובע על 18.75%.

4.       כידוע, קביעת הוועדה הרפואית שדנה בעניינו של תובע עקב תאונת עבודה מהווה קביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן היא מחייבת בהליך שלפניי.

5.      המבקשת אינה משלימה עם קביעת הוועדה וטוענת, כי יש להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית, היות ולטענתה נפל פגם מהותי בהתנהלות הועדה הרפואית המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור. לטענתה, בוועדה הראשונה מיום 18.2.2010 נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 39(2) בגין אי התאחות שבר, ובאופן תמוהה ביותר קובעת הועדה שהתכנסה לאחר מכן נכות זמנית בשיעור 20%. לא זו אף זו, תשעה חודשים לאחר מכן קבעה לו ועדה רפואית ביום 24.11.2010 נכות צמיתה בשיעור 15% לפי סעיף 41(4)(ב) בגין הגבלה בתנועת פרק הכתף. לטענתה השוני בין הקביעות של אותה ועדה רפואית לרבות בכל הקשור לטיב הנכות מעלה תהיות אודות הקביעה האמורה. עוד הוסיפה המבקשת כי מעיון בפרוטוקול הועדה מיום 24.11.2010, עולה כי אין כל מוגבלות לתובע בתנועה עד גובה השכם ולפיכך אין מקום להחיל את סעיף 41(4)(ב) ויש לקבוע לתובע נכות בשיעור של 0%.

6.       המשיב מתנגד לבקשה, וטוען כי מדובר בהליך תקין לחלוטין ואינו מעלה כל תמיהות. אכן, ועדה רפואית מיום 18.2.2010 קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 39(2) אך היות וקביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם מצבו של התובע, הוא הגיש ערר לוועדה רפואית לעררים אשר בדקה את התובע ביום 27.5.2011 וקבעה לו נכות זמנית בשיעור 20% מיום 1.2.10 עד ל-30.11.10. החלטת ועדת הערר ביטלה, אם כן, את החלטת הועדה הראשונה ובמקום נכות צמיתה נקבעה נכות זמנית. מאוחר יותר ועדה רפואית שדנה בעניינו של התובע ביום 24.11.2010 קבעה לו נכות צמיתה בשיעור 15%. לגישתו מדובר בהליך תקין לחלוטין שאינו מעלה תמיהות כלשהן.

7.       לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובמכלול המסמכים הרלבנטיים, לא מצאתי טעמים מיוחדים אשר מצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור.

          בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונתד רכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

            הוראה זו נועדה ליתן מענה לקושי העומד בפני בית המשפט להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות ; הן קושי שיסודו בבזבוז הזמן והמשאבים שנדרשו להכרעה האמורה והן הקושי הענייני לקבוע ממצאים, לנוכח פער, לפעמים רב, בין דעות המומחים (ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505).

ב פרשת אבו עליון נקבע, כי רשות לסתור תינתן במקרים חריגים, אם כי רשימת המקרים בהם תינתן רשות כאמור, אינה רשימה סגורה ודינו של כל מקרה להידון לגופו. נקבע כי ניתן להצביע על שני סוגי טעמים, אשר מצדיקים מתן רשות לסתור קביעה על פי דין:

"א)       טעמים משפטיים כגון: פגם מהותי בהליך הקודם, תרמית, ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ;

ב)         טעמים עובדתיים כבדי משקל, כגון שינוי מהותי במצבו של התובע או התגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת".

8.      בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ולא יתיר לסתור רק בגלל שדעתו אינה נוחה מהנמקת הוועדה, או כאשר נתקל בית המשפט בהנמקה שאינה מפורטת דיה. על בית המשפט לפעול לכך שקביעה על פי דין תשמש גם בבית המשפט באופן שייחסך זמן שיפוטי ותישמר הרמוניה בין הכרעות שונות הניתנות באשר לאותה פגיעה, אך מצד שני, על בית המשפט לפעול באופן שהן הנפגע והן הנתבע לא יינזקו מהרצון לייעל את ההליך.

9.      בענייננו, הועדה הרפואית הראשונה קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 39(2). התובע הגיש ערר על קביעה זו, והועדה הרפואית לעררים ביטלה את ההחלטה דנן וקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 20%. מאוחר יותר נבדק התובע על ידי ועדה רפואית מיום 24.11.2010 אשר קבעה לו נכות צמיתה בשיעור 15% בהתאם לסעיף 41(4)(ב) בגין הגבלה בתנועת המרפק.

מדובר בהליך תקין לחלוטין בו נדון עניינו של התובע בפני הועודות השונות בהתאם להליך הקבוע בדין. כאשר המחוקק קובע כי לנפגע או למוסד לביטוח לאומי זכות להגיש ערר, לא ניתן לטעון כי החלטת הועדה הרפואית לעררים סותרת את קביעת הועדה הראשונה שעליה הוגש הערר. החלטת הועדה הרפואית לעררים אשר מבטלת את ההחלטה של הועדה מדרג ראשון אינה סותרת את ההחלטה מדרג ראשון, שכן היא לא נמצאת באותו מעמד נורמטיבי, אלא במעמד נורמטיבי גבוהה יותר. כאשר מתקבל ערר, החלטת הועדה מדרג ראשון מתבטלת, ואין לה כל משקל, לא במסגרת תיק המל"ל ולא במסגרת התביעה המתנהלת על פי חוק הפיצויים. זה טיבו של כל ערר וכל ערעור.

10.     לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשת כי בהתאם לממצאי הועדה לא היה מקום לקבוע נכות כלשהי לתובע. בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הוועדה הרפואית, ואין הוא מחליף את שיקול דעתה בשיקול הדעת שלו. יתרה מכך, הועדה הרפואית דנה בעניינו של התובע באופן מפורט, יסודי וממצה, ואינני רואה כל הצדקה למתן היתר להבאת ראיות לסתור.

11.     אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 2,000 ש"ח. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"א, 18 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: